מכשירי קרבן כגון [אבני] המזבח כקרבן הן. וכשם שהנעבד פסול לקרבן כך פסול למכשירי קרבן אי לא.
(1) 
יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ.
יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ.The Gemara explains the dilemma: An animal that was worshipped is rendered unfit to be sacrificed as an offering in the Temple. The Gemara previously established a principle that objects attached to the ground are not rendered forbidden by idol worship. The question here is this: With regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, is it rendered unfit for the Most High, i.e., for the Temple, just like an animal? Or is the halakha that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is not rendered unfit for the Most High, just as it is not forbidden with regard to an individual’s deriving benefit from it?
1נעבד – דבעלי חיים אסור לגבוה ואע״ג דשרי להדיוט וקמיבעיא ליה מי חייל שם נעבד על המחובר לאסרו לגבוה או לא.
1. בדפוס וילנא, ד״ה זה מופיע בסוף דף מ״ו.
יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר – נ״ל דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא דקמיבעיא ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה מסופק אם יש נעבד במחובר והא דבעי במכשיריו אם תמצי לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ״ש מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור מכשיריו מאי.
אע״פ שבארנו שהמשתחוה להר לא נאסר בהנאה וכל המשתחוה לדבר של חברו דוקא להדיוט אבל לגבוה כל שנעבד בין שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג אסור ולא סוף דבר לקרבן עצמו אלא אף למכשירי קרבן מעתה המשתחוה להר אבניו פסולות למזבח ויש מתירין בשאין ההר שלו שכל שאינו שלו למכשירי קרבן מיהא מותר:
היה לו הר או קרקע ונתנו לזונה באתננה אבניו פסולות למזבח כתלוש עצמו ואע״פ שנתדלדלו האבנים אין זה נקרא שנוי גמור להתירו בשנוי כדין אתנן על הדרך שיתבאר בסמוך הואיל ולא נשתנית צורתן כגון מחטין לקמחין והדומה לזה:
אתנן זונה כל שנשתנה מותר מעתה אין אסור אתנן אלא כשנתן לה דבר שגופו ראוי למזבח כגון בהמה טהורה ויינות וסלתות וכיוצא בזה הא אם נתן לה דמים ולקחה מהם קרבן מותר וכן חטים ועשאתן סולת וכיוצא בזה וכשר לבדק הבית שהרי משתנה ומ״מ להשתמש בו בגופו כגון לעשות ממנו רקועים אסור ופרה אדמה אע״פ שהיא כקדשי בדק הבית אם נתן פרה אדמה באתננה פסולה חטאת קראה הכתוב:
כבר ידעת על קרבן פסח שהוא נשחט בארבעה עשר אחר תמיד של בין הערבים כמו שהתבאר במקומו חל ארבעה עשר להיות בשבת דוחין את השבת מלפניו ומ״מ יש בו מלאכות שאינן דוחות את השבת הא כיצד שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו דוחין שהרי אי אפשר לעשותם קודם השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת והתבאר במקומו בענין יבלתו שני דברים אחד שאם יכול להעבירה בידו עושה אפילו בשבת אפילו לחה ואם היתה יבשה חותכה בכלי שאין זה חתיכה גמורה והרי היא שבות ואין שבות במקדש וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שאפשר לעשותן אחר השבת:
כבר ידעת ביום טוב שכל אוכל נפש הותר בו אפילו במלאכה גמורה ושאר דברים אפילו אותם שאין אסורים אלא משום שבות נאסרו וכמו שבארנו במסכת יום טוב ויש מהם שאף מצוה נאסר דבר שאינו אלא משום שבות כגון פקוח הגל לשופר והדומה לזה כמו שהתבאר במקומו:
הזאה אינו דוחה שבת ואף לצורך עשיית הפסח ואע״פ שלא היה אפשר לו לעשותה מערב שבת וכיצד אתה מפרש דבר זה התבאר במקומו בטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח בחול אע״פ שטבל והוזה ושהוא ראוי לאכול קדשים בערב שאין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני הואיל ונטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן ואם נטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו אחר טבילה והזאה מעתה אינך צריך לומר בטמא מת שטומאתו מאותם שהנזיר מגלח עליהם שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח שאין הזאתו דוחה שבת שהרי אינה מועלת לו אלא אף אם חל שביעי שלו בשבת והוא שלשה עשר בניסן בזמן שמקדשין על פי הראיה אינה דוחה שבת וידחה למחרתו ולא ישחטו עליו וכן אם נטמא בטמאות שאין הנזיר מגלח עליהן וחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח אע״פ שהיתה הזאתו מועלת אינה דוחה שבת:
המשתחוה לקמה אם היא תלושה נאסרה אף להדיוט ואפילו נעשית קמח שאין שנוי מועיל בה שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו ואין לה תקון אלא בשל גוי ובבטולה ואם היא מחוברת נאסרה לגבוה אף לאחר בטול ומ״מ אחר שאינה ע״ז גמורה קמחה מותר למנחות הואיל ונשתנית נשתנית והוא הדין לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע״ז שמותרת למזבח:
כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרין למזבח ומ״מ יצאו מכלל זה ולד הנעבד והמוקצה והנרבעת ושהמיתה את האדם כמו שהתבאר במסכת תמורה ודוקא בשעברו ואח״כ נפסלו שהולד היה עמה בשעת הפסול אבל נפסלו ולבסוף עברו אף באלו ולדותיהן מותרין ובביצת ע״ז שנעשית אפרוח נחלקו בה בתלמוד המערב כמו שכתבנו בפרק שני ויראה שמותר:
האיסור של נעבד ואתנן לגבוה כשהם מחוברים
ציון א.ב.
גמרא. בעי רמי בר חמא: המשתחוה להר, אבניו מהו למזבח? יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה? אם תימצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה, מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא? אמר רבא: קל וחומר, ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב...״, לא שנא תלוש ולא שנא במחובר, נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה?
המשתחוה להר, אף על פי שהוא מותר בהנייה – הרי אבניו אסורין למזבח...
נשא אחת מחייבי לאוין, כל שיתן לה מחמת בעילה – הרי זה אתנן ואסור, והזכור – אתננו אסור. נתנה האשה אתנן לבועל – הרי זה מותר משום אתנן.(רמב״ם איסורי מזבח ד, ז, ט)
א. מסקנת הגמרא.
בגמרא מובאת מחלוקת אם מחובר שנעבד לעבודה זרה נאסר לצורך גבוה. רבא אוסר ולומד זאת בקל וחומר מאתנן, שמותר להדיוט ואסור לגבוה, בין בתלוש ובין במחובר, ואילו רב הונא סובר להפך, שבנעבד מן הסתם מותר במחובר אף לגבוה, וממנו ניתן ללמוד שיש להתיר אף אתנן במחובר לצורך גבוה.
אולם הגמרא מביאה את דחייתו של רבא, שראוי ללמוד את הדין לחומרא ולא לקולא, זאת אומרת שמחובר שנעבד וגם אתנן במחובר נאסרים לגבוה.
ב. איזהו מחובר.
בביאור האיסור במחובר רש״י כותב בתחילה (ד״ה אסור) שהאיסור הוא אפילו במכשירי קרבן, כגון לבניין הבית, וניתן להבין שכוונתו למי שלוקח אבנים שנעבדו כשהיו מחוברות. אולם בהמשך (ד״ה ואי) הוא כותב שאסור להקדיש בית לצורך בניין הבית.
התוספות (ד״ה ואי) מקשים על פירושו האחרון מהגמרא להלן (מז, ב) האומרת שבית נחשב תלוש, מפני שמתחילה היה תלוש ולבסוף חברו, וזהו הטעם לכך שהמשתחווה לבית – אסרו. לפיכך הם מפרשים שהאיסור הוא בכגון שנתן לאשה כאתנן עצים ואבנים לצורך בניין, שבדרך כלל הם מחוברים במקומם.
בהסברם השני התוספות כותבים שניתן לפרש שהקדיש בית, ובכגון שהבית חצוב במערה ולא היה תלוש מעולם, ור״י מבירינא בתוספותיו (ד״ה בית) כותב אפשרות נוספת שנתן לה בית עם הקרקע, וזה ודאי מחובר.
הרי״ד בתוספותיו (מהד׳ תליתאה) מבאר שהדיון בסוגייתנו הוא על אבנים שנחצבו מההר על ידי ישראל, אבל אם חצבם גוי הרי הם מותרים מפני שהחציבה מבטלת את השם של עבודה זרה. נראה שכוונת הרי״ד להר שנעבד על ידי גוי, שכן אילו נעבד על ידי ישראל אין לו ביטול. מדברי הרי״ד עולה שמותר להשתמש בעבודה זרה שנתבטלה אפילו לצורך גבוה, ועיין עוד בבירור הלכה להלן (נב, ב) בביאור מחלוקת הראשונים בעניין זה.
ג. פסיקת ההלכה.
הרמב״ן והר״ן בחידושיהם כותבים שלמסקנת הגמרא הלכה כדברי רבא שמחובר שנעבד אסור לצורך גבוה, ומוכיחים זאת גם מדברי הירושלמי (הלכה ה).
כך יש להסיק גם מפירוש רש״י (ד״ה משתחוה) להמשך הגמרא הכותב שספיקו של רמי בר חמא על המשתחווה לקמת חיטים מבוסס על ההנחה שמחובר שנעבד אסור לגבוה, והשאלה היא האם שינוי מתירו.
רש״י להלן (מז, א ד״ה לולבו) מבאר בדרך זו גם את הספק של ריש לקיש על נטילת לולב שיצא מדקל שהשתחוו לו, האם יש לאסור נעבד במחובר לצורך מצוה כשם שנאסר לצורך גבוה.
גם הרמב״ם (הלכה ז) פוסק שהמשתחווה להר – אבניו אסורות למזבח, זאת אומרת שהאיסור כולל גם את מכשירי הקרבן, כדברי רבא, ומשמע שהרמב״ם אינו כותב זאת בדרך של ספק אלא כהלכה ודאית.
יחד עם זאת יש לדון מדוע אין הרמב״ם מפרש שגם האתנן במחובר אסור לגבוה. העין משפט מפנה להלכה ט, שם הרמב״ם כותב בסתם את האיסור של אתנן, ונראה שמתכוון לומר שההלכה הסתמית כשלעצמה מלמדת שהאיסור כולל גם מחובר, ולא ראה הרמב״ם צורך לפרש זאת. גם המנחת חינוך (מצוה תקעא) מבאר כך בדעת הרמב״ם.
ניתן להוסיף הסבר שדווקא בדין של נעבד במחובר, שעליו נאמר שמותר להדיוט, צריך לכתוב במפורש שאסור לגבוה. אך בדין של אתנן, שלא מצינו לגביו שום קולא במחובר, פשוט שכאשר אמרו שאסור לגבוה התכוונו לאסרו אף במחובר, וזה מעין דברי רבא בגמרא: ״לא שנא תלוש ולא שנא במחובר״.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לתמורה ל, ב ציון ט.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לפסחים סט, א ציון א.
הדין בנעבד במחובר שנעשה בו שינוי
ציון ה (מו, ב), ציון ב (מז, א).
גמרא. בעי רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו למנחות? יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד? אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, תא שמע: כל האסורין לגבי מזבח - ולדותיהן מותרים, ותני עלה: רבי אליעזר אוסר; ולאו אתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת - כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – דברי הכל אסורין? והכא נמי כעיברו ולבסוף נרבעו דמי! איכא דאמרי: מחלוקת - כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – דברי הכל אסור, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי! הכי השתא, התם – מעיקרא בהמה והשתא בהמה, דשא הוא דאחיזא באנפה, הכא – מעיקרא חיטי והשתא קמחא.
המשתחוה לקמה – חטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין. וכו׳.(רמב״ם איסורי מזבח ג, יד)
א. ביאור הגמרא.
בעיית רמי בר חמא היא על המשתחווה לקמת חיטים ולאחר מכן עשה בהן שינוי וטחנן, האם הקמח כשר למנחות. בגמרא מובא בתחילה שיש לדמות זאת לדין של בהמה מעוברת שנעבדה או נרבעה ואחר כך המליטה, שאף שנעשה שינוי בוולד בכל זאת האיסור נשאר במקומו. אך לבסוף הגמרא אומרת שאין להשוות זאת לבהמה שהמליטה, מפני שהשינוי בחיטים גדול יותר ויש יותר מקום להתיר בכך.
הדיון במחלוקת התנאים לגבי הוולדות של בהמה אסורה מובא גם במסכת תמורה (ל, ב), אך ההסבר הנזכר כאן בשם רב נחמן להגדרת המחלוקת נזכר שם בשם רבא, בעוד שרב נחמן עצמו מסביר את מחלוקתם באופן אחר. לדעתו, התנאים נחלקו בבהמה שעיברה ולבסוף נרבעה, ומחלוקתם היא בשאלה האם עובר ירך אמו, אבל כשנרבעו ואחר כך עיברו – לדברי הכל הוולד מותר.
אכן, ר״י מבירינא בתוספותיו כותב שבגרסת הספרים הישנים מובא הסבר זה בתור הלשון הראשונה בסוגייתנו. לדבריו, בלשון הראשונה סברה הגמרא שלא ניתן ללמוד מההיתר של ולד בהמה לחיטים שטחנן, כיון שיצירת העובר שלאחר מעשה האיסור נחשבת לשינוי גדול במיוחד, שהרי זהו דבר חדש שלא היה בעולם מקודם, מה שאין כן בקמח הנטחן מחיטים.
לפי דרכו יוצא שבלשון השניה הגמרא מתבססת על דברי רבא בתמורה הסובר שבעיברה ולבסוף נרבעה לדברי הכל אסור, ולפיו יוצא שהגמרא באה לומר שהשינוי בחיטים גדול יותר מהשינוי שבלידה.
ב. ספק בדאורייתא או בדרבנן.
כאמור, הספק הוא על המשתחווה לקמת חיטים וטחנן, האם הקמח כשר למנחות, והתוספות (ד״ה יש) מקשים שלפי המבואר בגמרא לעיל האיסור של נעבד במחובר לצורך גבוה מבוסס על הקל וחומר מאתנן, ואם כן מדוע לא יחול כאן הכלל שאומרים ״דיו לבא מן הדין להיות כנידון״, וכיון שבאתנן ההלכה היא שכל שינוי מתיר, ממילא יוצא שאף בנעבד במחובר ראוי שהשינוי יתיר.
התוספות מתרצים שאכן מדאורייתא השינוי מועיל להתיר נעבד במחובר כמו באתנן, והספק הוא האם חכמים אסרו אף נעבד שנעשה בו שינוי מצד חומרת האיסור של עבודה זרה. בדרך זו מסבירים גם הרא״ש, הר״י מבירינא ור״י מפאריש בתוספותיהם.
לעומתם, הראב״ד מפרש שהלימוד מאתנן אינו בדרך של קל וחומר אלא בדרך של היקש, ואף על פי שלומדים את עצם האיסור מאתנן יש מקום לומר שלאחר מכן נקבע הדין של נעבד במחובר לפי הכללים המקובלים באיסור עבודה זרה, ולא לפי הכללים המקובלים באיסור של אתנן.
הר״ן בחידושיו מבאר בדרך אחרת בחידושיו שעיקר האיסור של נעבד במחובר לגבוה נלמד מהאיסור בתלוש, והקל וחומר מאתנן בא רק ללמדנו שבשימוש לצורך גבוה אין הבדל בין תלוש למחובר, ולכן לא חלה כאן ההגבלה של ״דיו לבא מן הדין״ וכו׳.
נראה שגם הרמב״ן מתכוון לפירוש זה, ובדבריו נזכרת אפשרות לתירוץ נוסף, שהלימוד מאתנן הוא רק בנוגע למכשירי קרבן שדינם כקרבן, אבל הקרבן עצמו בוודאי נאסר גם בנעבד במחובר, וממילא אין מקור להקל בשינוי שנעשה בו.
בין כך ובין כך, מדברי הרמב״ן, הראב״ד והר״ן יוצא שהספק של רמי בר חמא הוא בעיקר הדין מדאורייתא, בניגוד לשיטת התוספות.
ג. הדין בתלוש.
רש״י (ד״ה או אין) כותב שהיתה גרסה בגמרא ולפיה ספקו של רמי בר חמא הוא על המשתחווה לחיטים בהיותם תלושים ועשה מהם קמח. אולם הוא דוחה גרסה זו, מפני שיש לימוד מפורש על כך ששינוי אינו מתיר איסור של עבודה זרה. לכן הוא מקיים את הגרסה שלפנינו שהספק הוא על המשתחווה לקמה, דהיינו בהיותה מחוברת, והספק הוא האם שינוי מועיל לנעבד במחובר לצורך גבוה. כדבריו כותבים גם הראב״ד, המאירי והר״ן בחידושיו ששינוי אינו מועיל בתלוש.
לעומתם, רבנו חננאל גורס שספקו של רמי בר חמא הוא על המשתחווה לחיטים, אם מועיל בהם שינוי כדרך שמועיל באתנן. גם הרי״ד בתוספותיו מקיים גרסה זו, אך הוא מסביר שהדיון הוא בכגון שהגוי טוחן את החיטים וממילא עושה בהם ביטול שמתירם להדיוט, והספק הוא האם בכך מותרים אף לגבוה. אבל אם ישראל טחנם בוודאי נשאר האיסור אף להדיוט, שהרי אין ביטול לעבודה זרה של ישראל.
ד. שיטת ההלכה.
רבנו חננאל כותב שהספק לא הוכרע בגמרא, ונראה שמפרש שדברי הגמרא בסוף הסוגיה נאמרו רק בדרך של דחייה ולא כהכרעה.
אולם הרמב״ם פוסק שהמשתחווה לקמה – חיטיה מותרים למנחות, והכסף משנה מסביר שהוא מפרש שיש בדברי הגמרא משום הכרעה, שהשינוי שנעשה בחיטים מתיר אותם. לדבריו זאת היתה גם דעת מר זוטרא בתחילה שהביא ראיה מלשון המשנה בתמורה האומרת שכל האסורים לגבי מזבח – ולדותיהם מותרים, כלומר ששינוי יועיל בחיטים כמו בוולדות.
לדעת בעל ערוך השלחן העתיד (קדשים סי׳ נד, יג) נחלקו בכך שתי הלשונות בגמרא, הראשונה סברה שיש להחמיר והשניה סברה שיש להקל, והרמב״ם לפי שיטתו פוסק כלשון האחרונה.
בעל ספר מרחשת (ח״א סי׳ ה, א) כותב בדרך אחרת שהרמב״ם מקל מפני שלדעתו הספק הינו רק מדרבנן, כשיטת התוספות לעיל, ובספק דרבנן הולכים להקל.
מלבד זאת, מהר״י קורקוס מדייק מלשון הרמב״ם שכותב בהלכה שהיה משתחווה לקמה ולא שהשתחווה לחיטים, ששינוי מתיר רק בנעבד במחובר ולא בנעבד בתלוש.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לתמורה ל, ב ציון ז.
האם יש דין נעבד לעבודה זרה בדבר שהוא מחובר אצל גבוה (לענין הקרבת קרבן) כמו בעל חיים שנעבד, שהוא נאסר לקרבן, או אין דין נעבד במחובר אצל גבוה, כפי שאינו נאסר בהנאה להדיוט?
The Gemara explains the dilemma: An animal that was worshipped is rendered unfit to be sacrificed as an offering in the Temple. The Gemara previously established a principle that objects attached to the ground are not rendered forbidden by idol worship. The question here is this: With regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, is it rendered unfit for the Most High, i.e., for the Temple, just like an animal? Or is the halakha that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is not rendered unfit for the Most High, just as it is not forbidden with regard to an individual’s deriving benefit from it?
הכל
(2) את״ל אִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ מַכְשִׁירֵי קׇרְבָּן כְּקׇרְבָּן דָּמוּ אוֹ לָא.
Furthermore, if you say that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is rendered unfit for the Most High, are the items that merely facilitate the sacrifice of an offering, such as the altar, viewed the same way as an offering itself, or not? Perhaps the principle that items worshipped in idolatrous practice are disqualified for use in the Temple applies only to offerings, and not to the items used to facilitate the bringing of offerings.
ואם תמצי לומר יש נעבד – אצל גבוה אכתי מיבעיא ליה הכי האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא.
יש נעבד במחובר או אין נעבד במחובר – יש ספרים בו כתוב בהן: מכשירי קרבן כקרבן דמו אי לא. ואף על פי שהמורה גריס לה ומפרש לה, נראה לי שאין זו גירסא יפה ולא גרסינן לה.
וגם אם תמצי [תמצא] לומר ותחליט שיש דין נעבד במחובר אצל גבוה, עדיין יש לשאול: האם מכשירי קרבן כמו המזבח, כקרבן דמו [נחשבים] ונפסלים בנעבד או לא?
Furthermore, if you say that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is rendered unfit for the Most High, are the items that merely facilitate the sacrifice of an offering, such as the altar, viewed the same way as an offering itself, or not? Perhaps the principle that items worshipped in idolatrous practice are disqualified for use in the Temple applies only to offerings, and not to the items used to facilitate the bringing of offerings.
הכל
(3) אָמַר רָבָא ק״ו קַל וָחוֹמֶר וּמָה אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ דִּכְתִיב {דברים כ״ג:י״ט} לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב לָא שְׁנָא תָּלוּשׁ וְלָא שְׁנָא בִּמְחוּבָּר נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אֵינוֹ דִּין ב שֶׁאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ.
Rava says: The dilemma can be resolved with an a fortiori inference. The Torah prohibits the sacrifice of an animal as an offering or a donation to the Temple if it was given in payment to a prostitute or exchanged in the sale of a dog. And if it is so that concerning deriving benefit from an item that served as payment to a prostitute, which is permitted to an ordinary person even in a case where the item is detached from the ground, nevertheless, such an item is forbidden to use for the Most High even in a case where it is attached to the ground, as it is written: “You shall not bring the payment to a prostitute or the price of a dog into the House of the Lord your God for any vow” (Deuteronomy 23:19), where there is no difference whether the payment is unattached to the ground and there is no difference whether it is attached; concerning an object worshipped in idolatrous practice, which is rendered forbidden in a case where it is detached even for the use of an ordinary person, is it not logical that it should be prohibited to use it for the Most High even in the case of an object attached to the ground?
א״ל רבא קל וחומר ומה אתנן זונה שמותר בתלוש להדיוט. אסור לגבוה אפילו במחובר שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית י״י וגו׳ סתם אתנן כתיב לא שנא תלוש ולא שנא מחובר אסירי. נעבד שאסור בתלוש – פירוש: כיון שיש בו תפיסת ידי אדם אסירי אפילו להדיוט. אינו דין שיהא אסור במחובר לגבוה: ופשט ליה שאסורין.
אסור במחובר לגבוה – ואפי׳ למכשירי קרבן דכתיב בית ה׳ דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש כו׳.
אמר רבא, קל וחומר הוא: ומה אתנן שמותר גם כשהוא בתלוש להדיוט — בכל זאת אסור גם אם היה במחובר לגבוה, דכתיב [שנאמר]: ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלהיך״ (דברים כג, יט), והאיסור נאמר בלשון כללית, לא שנא [אינו שונה] אם היה תלוש ולא שנא [ואינו שונה] במחובר, אם כך, נעבד שאסור בתלוש אפילו להדיוט — אינו דין שאסור במחובר לגבוה?
Rava says: The dilemma can be resolved with an a fortiori inference. The Torah prohibits the sacrifice of an animal as an offering or a donation to the Temple if it was given in payment to a prostitute or exchanged in the sale of a dog. And if it is so that concerning deriving benefit from an item that served as payment to a prostitute, which is permitted to an ordinary person even in a case where the item is detached from the ground, nevertheless, such an item is forbidden to use for the Most High even in a case where it is attached to the ground, as it is written: “You shall not bring the payment to a prostitute or the price of a dog into the House of the Lord your God for any vow” (Deuteronomy 23:19), where there is no difference whether the payment is unattached to the ground and there is no difference whether it is attached; concerning an object worshipped in idolatrous practice, which is rendered forbidden in a case where it is detached even for the use of an ordinary person, is it not logical that it should be prohibited to use it for the Most High even in the case of an object attached to the ground?
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא אוֹ חִילּוּף וּמָה נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ אֵצֶל הֶדְיוֹט מוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ שנא׳ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י״ב:ב׳} אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם לָא שְׁנָא לְהֶדְיוֹט וְלָא שְׁנָא לְגָבוֹהַּ אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Or one can reverse the claim. And if an object that was worshipped, which is forbidden in a case where it is detached from the ground even for the use of an ordinary person, is yet permitted for use even for the Most High in a case where it is attached to the ground, as it is stated that the mitzva is to destroy: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), but not the mountains themselves that are their gods, and therefore with regard to such items, there is no difference between use for an ordinary person and for the Most High; concerning payment to a prostitute, which is permitted for use for an ordinary person in the case of a detached item, is it not logical that it should be permitted to use for the Most High in a case where the payment is an item attached to the ground?
א״ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואימא חילוף ומה נעבד שמותר במחובר לגבוה דכתיב אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם סתם כתיב. לא שנא לגבוה ולא שנא להדיוט. ותרוייהו שרו אסור בתלוש להדיוט. אתנן שאסור בתלוש כו׳. ופשט ליה להיתרא ולא אשכח רבא תשובה למידחה ואמר ליה אנא מחמיר בשל תורה ואנת מיקל קולא וחומרא פרכינן לקולא מקמי חומרא.
או חילוף – כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר אתנן במחובר לגבוה אלא משום דקרא סתמא כתיב אסרת ליה במחובר והדר ילפת נעבד מיניה לאיסורא אימא איפכא דהא קרא סתמא שרי נעבד במחובר.
דכתיב [אלהיהם על ההרים] ולא ההרים אלהיהם – אימא אפי׳ לגבוה שריא והדר נילף אתנן מיניה למשרייה במחובר.
אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: או חילוף, הואיל ואין הדברים מפורשים בכתוב, שמא נניח הנחה הפוכה, שנעבד במחובר נאסר לגבוה, ונדון להיפך: ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט — מותר במחובר לגבוה, שנאמר: ״אלהיהם על ההרים״ (דברים יב, ב) ולמדים מכאן — ולא ההרים אלהיהם, ונאמר בלשון כללית לא שנא [אינו שונה] להדיוט ולא שנא [ואינו שונה] לגבוה ששניהם מותרים, אם כן, אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אינו דין שמותר במחובר לגבוה?
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Or one can reverse the claim. And if an object that was worshipped, which is forbidden in a case where it is detached from the ground even for the use of an ordinary person, is yet permitted for use even for the Most High in a case where it is attached to the ground, as it is stated that the mitzva is to destroy: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), but not the mountains themselves that are their gods, and therefore with regard to such items, there is no difference between use for an ordinary person and for the Most High; concerning payment to a prostitute, which is permitted for use for an ordinary person in the case of a detached item, is it not logical that it should be permitted to use for the Most High in a case where the payment is an item attached to the ground?
הכל
(5) וְאִי מִשּׁוּם בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ פְּרָט לְפָרָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת דִּבְרֵי ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים גלְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִים.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continues: And if one would say that it should still be prohibited to use it in the Temple due to that which the verse states: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God,” which indicates a blanket prohibition, this verse is already necessary to teach another halakha, namely, that which is taught in a baraita: The phrase “into the House of the Lord your God” excludes its use as a red heifer, which is not brought to the Temple, rather it is sacrificed outside the city on the Mount of Olives; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is stated to include the prohibition against hanging in the Temple beaten plates of gold that were used in the payment of a prostitute. Even though they are not used in the Temple service, it is prohibited to hang them up.
ערך רקע
רקע – א(שקלים פ״ד סוף כתובות) מותר התרומה מה היו עושין בה ריקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים (עבודה זרה מו: תמורה ל:) ת״ר בית ה׳ אלקיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי ר״א וחכ״א לרבות את הרקועין מאן חכמים ר׳ יוסי בר יהודה היא דתניא נתן לה זהב ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר אין עושין אותו רקועין אפי׳ אחורי בית הכפרת פי׳ אפילו אחורי בית הכפרת מבחוץ לטוח הקיר דהתם נמי קרינא בית ה׳.
א. [בלעך שייבע.]
ואי משום בית ה׳ – ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית.
ההוא מיבעי ליה כו׳ פרה אדומה שאינה באה לבית – ששחיטתה בהר הזיתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה.
רקועים – טסי זהב שעושין ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה דכיון דנוי הוא מיתסר.
ואי משום בית ה׳ – ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש לשון רש״י והוא שינה לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר לגבוה ואפי׳ למכשירי קרבן דכתיב בית דמשמע אפילו לבנין הבית ונראה דיפה דקדק לפי שיטת התלמוד וק״ל מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף חברו לכן נראה לפרש ואי משום בית דתדרוש שנתן לה עצים ואבנים לבנות בית ויהיה אסור להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין מהם רגילים להיות מחוברים במקומן אי נמי יש ליישב פרש״י דכתב רחמנא בית ולא חלק בין בית של בנין לבית חצוב במערה שלא היה שם תלוש מעולם.
ואי משום בית י״י אלהיך כול׳ – כמה דחוק פתרון המורה דאיבעי ליה למימר בית י״י אלהיך הוא שהאתנן אסור לביניין הבית ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן. ונראה לי לפרש כך הוא שאל שתים אם יש נעבד במחובר לגבוה ואם הביניין של מזבח שהוא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו. ואמר רבא קל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו׳ לא שנא תלוש ולא שנא מחובר שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לביניין נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לביניין ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר וגם מכשירי קרבן כקרבן דמו שהמחובר אנו אוסרין אפילו לביניין שאין לומר דווקא לקרבן ייאסר ולא לביניין שאם השתחוה לקמה אסורין חיטיה למנחות וכגון שנקצרו ונטחנו על ידי ישראל שאינו מבטל עבודה זרה לעולם אבל לעולם לביניין שרי דהא מאתנן ילפינן ומחובר דאתנן לא יימצא כי אם לביניין דאי לקרבן הא אמרינן נתן לה חיטים ועשאתן סלת {זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק בית שמי אוסרין ובית הלל מתירין. א״ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר}1 לגבוה שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל וסתר ליה השתא בהאי חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסו]ר2 ולא לביניין שהוא מכשירי קרבן ונילף הכי ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כי אם לקרבן ולא למכשירי קרבן – פירוש: שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואף על פי שאין [נאס]רין3 להדיוט נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם כדילפינן מן הבהמה להוציא את הנעבד וזהו לקרבן אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית ואף האתנן [ה]חמיר4 בו הבורא ואסרו לגבוה ואף על גב דשרי להדיוט דוקא לקרבן אסרו ולא לביניין דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמו ומשום הכי מקשה ואי משום בית י״י אלהיך דמשמע שגם לבית הוא אסור והיכי אמרת [דוק]א5 לקרבן אסור האתנן אבל לביניין הבית שרי ההוא למעוטי פרה אתא דאף על גב דמזין מדמה נכח פני אהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה. אי נמי לרבות הריקועים שהן ציפוי לבית קדש הקדשים ומשום דמיתחזו בפנים מאיס האתנן בהם אבל לעולם לשאר ביניין שאינו נראה בפנים מותר דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמו.
1. ההשלמה על פי בבלי ב״ק ס״ה: ובבלי ע״ז מ״ו:. שולי כ״י ששון 557 נחתכו, ונאבדו המלים האחרונות של הביאור.
2. כן הושלם בדפוסים. שולי כ״י ששון 557 נחתכו, ונאבד החלק הראשון של המלה.
3. כן הושלם בדפוסים. שולי כ״י ששון 557 נחתכו, ונאבד החלק הראשון של המלה.
4. כן הושלם בדפוסים. שולי כ״י ששון 557 נחתכו, ונאבד החלק הראשון של המלה.
5. כן הושלם בדפוסים. שולי כ״י ששון 557 נחתכו, ונאבד החלק הראשון של המלה.
ואי [ואם] משום מה שנאמר לגבי אתנן ״בית ה׳ אלהיך״, ויש בכלל זה גם מחובר שנאסר לגבוה — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הדבר כמו ששנויה ברייתא]: ״בית ה׳ אלהיך״ — פרט לפרה שאינה באה לבית, שנעשית מחוץ למקדש, ואינה נפסלת באתנן, דברי ר׳ אליעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועים של זהב, שמקשטים בהם את בית קודש הקודשים, לומר שאסורים!
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continues: And if one would say that it should still be prohibited to use it in the Temple due to that which the verse states: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God,” which indicates a blanket prohibition, this verse is already necessary to teach another halakha, namely, that which is taught in a baraita: The phrase “into the House of the Lord your God” excludes its use as a red heifer, which is not brought to the Temple, rather it is sacrificed outside the city on the Mount of Olives; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is stated to include the prohibition against hanging in the Temple beaten plates of gold that were used in the payment of a prostitute. Even though they are not used in the Temple service, it is prohibited to hang them up.
הכל
(6) א״ל אֲמַר לֵיהּ אֲנָא קָאָמֵינָא לְחוּמְרָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקוּלָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא לְחוּמְרָא פָּרְכִינַן.
Rava said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: I am stating an a fortiori inference that leads to a stringency, and you are stating an opposite a fortiori inference that leads to a leniency. And the principle is that whenever there is the option to employ an a fortiori inference that leads to a leniency or one that leads to a stringency, we infer the stringency.
אמר ליה אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא קולא וחומרא לחומרא פרכינן – פירוש: שני מקראות יש לנו אחד אוסר ואחד מתיר והן בסתם קרא דנעבד מתיר המחובר בסתם. ויש לומר: שמתירו בין לגבוה בין להדיוט. ויש לומר: שאינו מתירו אלא להדיוט בלחוד וקרא דאתנן אוסר האתנן לגבוה. ויש לומר: שאוסר הכל אפילו המחובר. ויש לומר: שאינו אוסר אלא התלוש מוטב לדרוש קרא דאתנן דאסר בין התלוש בין המחובר ולמיהדר ולמילף שריותא דנעבד מיניה ולא שרא רחמנא המחובר אלא להדיוט אבל לגבוה אסור דומיא דאתנן מלדרוש שריותא דנעבד במחובר אפילו לגבוה ולמיהדר ולמילף איסורא דאתנן מיניה דלא אסר רחמנא אלא תלוש ולא המחובר.
אמר ליה [לו]: אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא [אני אומר את הקל וחומר להחמיר ואתה אומר להקל], כשיש מקום שאפשר קולא וחומרא [להקל או להחמיר] בו — לחומרא פרכינן [להחמיר אנו דנים] ולא להקל.
Rava said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: I am stating an a fortiori inference that leads to a stringency, and you are stating an opposite a fortiori inference that leads to a leniency. And the principle is that whenever there is the option to employ an a fortiori inference that leads to a leniency or one that leads to a stringency, we infer the stringency.
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא לְקוּלָּא לָא פָּרְכִינַן וְהָא הַזָּאָה דְּפֶסַח דִּפְלִיגִי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא דר׳ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לְחוּמְרָא וְקָא מְחַיֵּיב לֵיהּ לְגַבְרָא ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא וּפָטַר וְקָא פָרֵיךְ ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא.
Rav Pappa said to Rava: And is it so that anywhere that there is an option to employ an a fortiori inference to infer a leniency or a stringency, we do not infer the leniency? But isn’t there the case of sprinkling the purifying water of a red heifer upon one who has contracted ritual impurity through contact with a corpse, in order to thereby obligate him in the sacrificing and eating of the Paschal offering? As Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree with regard to whether it is permitted to do this on Shabbat, each of them employing an a fortiori inference to support his opinion. As Rabbi Eliezer holds that a stringency should be inferred and he thereby deems the man obligated to purify himself and bring a Paschal offering, even if he can purify himself only on Shabbat, and Rabbi Akiva infers a leniency and exempts him from the obligation to bring the offering. And clearly, contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva infers a leniency.
א״ל רב פפא לרבא איני והא הזאה דפסח דר׳ אליעזר מחמיר ומחייב ליה בפסח ור׳ עקיבא מיקל דקא פטר ליה מלעשות פסח. והוא של תורה. ופריך רבי עקיבא הדין שדן רבי אליעזר לחומרא.
דתנן השיב ר׳ עקיבא הזאה תוכיח שהיא מצוה כו׳ – ודחינן התם לא אתא ר׳ עקיבא לדחות הדין של ר׳ אליעזר.
הזאה דפסח – טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת בערב הפסח.
דר״א – דן ק״ו לחומרא דקתני א״ר אליעזר ועליה אני דן ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת זו שמשום שבות אינו דין שתדחה ויזה עליו ויתחייב בפסח. ור״ע פריך לקולא ופטר מפסח דקתני אמר לו ר״ע או חילוף מה הזאה דמשום שבות אינה דוחה שבת שחיטה דמשום מלאכה היא אינו דין שלא תדחה אלמא ק״ו לקולא פריך.
הזאהא דפסחב דר״א קאמר לחומרא וכו׳ דתנן השיב ר״ע הזאה תוכיח וכו׳.ג פירש״י ז״ל דרישא דמתני׳ נקט ואייתי הכאד ומיהו אתקפתיה דר׳ פפא מאו חלוף קאתיאה דקתני א״ל ר״ע או חלוף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה שהואו משום מלאכה אינו דין שלא תדחה, וזה הפי׳ז ק״ל, חדאח דא״כ הו״ל לאקשוייט הכא או חלוף,י ועוד דאי ק״ו דר״ע דאמר שחיטה לא תדחה שבתכ כלום1 חומרא הואל כדי שלא ידחה שבת שהוא חמור יותר מן הפסח,מ ואתה דוחה אותו בידים. לפיכך נראה שהדברים כפשטן הביאו אותם בגמ׳, דר״א ור״ע בהבאתו מחוץנ לתחום ובחתיכת יבלתו נחלקוס שר״א אומר דוחין, ק״ו משחיטה, וזו חומרא הואע2 שאין השבת נדחה בכך שהרי משום שבות הן, ור״ע קאמר לקולאפ ואמר הזאה תוכיח. ואי אמרת לחומרא פרכינןצ אע״פ שהזאה שוברת ק״ו של ר״א יש לנו להקישן לשחיטה לחומרא ולא להזאה לקולא. ומפרקינן ר״א איעקר ליה גמריהק שלמדו שאין הזאה דוחה שבת מפני שאפשר לעשותה מע״ש והיה ר״ע סוברר שאלו יזכור שהזייהש אינה דוחה שיחזורת מכל דבריו ויתן בדעת הזייהא אינה דוחה מה טעם שחיטה דוחה לפיכך א״ל סתם הזייהב תוכיח, כדי שיתן אל לבו שהדבר ברור בהזייהג וממנו למד ומאליו יבקש טעם לדבר מפני שאפשר לעשותה מע״ש. וה״הד להבאתו ולחתיכת יבלתו מעתהה ור״א לא נזכר עד שהזכירו בפי׳.ו
א. ב: והא הזאה, וכן בגמרא.
ב. דפסח, ב: ליתא.
ג. הזאה תוכיח, בגמרא כאן ליתא, אלא מתחיל מיד: השיב ר״ע או חילוף. אבל רש״י כתב דרישא דמילתא נקט וכו׳, ועיין מהרש״א שפירש כוונת רש״י: פי׳ דבריש פרק אלו דברים (בפסחים) לא תנן הכי (השיב ר״ע או חילוף) אלא השיב ר״ע הזאה תוכיח כו׳ ובסופא תנן א״ל ר״ע או חילוף כו׳ ואהא קאמר (רש״י) משום דחשיב ר״ע רישא דמילתא הוא נקט ליה הכא מיהו כיון דעיקר אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף לא חשש לאתויי כולה מילתא דרישא, עכ״ל. ברם מלשון רבינו מבואר שכן היתה לו הגרסא בגמרא כאן: השיב ר״ע הזאה תוכיח, ולפי זה לשון רש״י מתבאר כפשוטו: דרישא דמתני׳ נקט ואייתו הכא. ועוד ראיה שכן היתה הגרסא לפני רבינו כן בגמרא כאן ממה שמקשה לקמן: דא״כ הוה ליה לאקשויי הכא או חלוף, כלומר ומדוע הביא הזאה תוכיח.
ד. הכא, א: ליתא.
ה. ב: קא אתיא.
ו. אב: שהיא.
ז. הפי׳, א: ליתא.
ח. חדא, ב: ליתא.
ט. ב: לאתויי.
י. ומדוע הביא הזאה תוכיח. עיין לעיל ציון 439.
כ. ב: שבת היה, וזה נכון מאד, שכוונתו: שאם היה באמת דעת ר״ע ששחיטה לא תדחה שבת, קשה, כלום וכו׳.
ל. הגרא״ז תיקן: כלום קולא הוא. והנה תיבת חומרא נמצאת בשני כ״י. ואפשר שיש לפרש הכוונה: כלום שייך כאן לר״ע לומר חומרא וקולא, הלא זה שפטר לו מפסח אינו מפני שפסח קל אלא שמחמיר הוא לענין שבת שהוא חמור יותר, אם כן אין כאן דבר קל ודבר חומר, כי שניהם חמורים הם. ועיין כאן בעבודת הקודש להגר״ש קלוגר ז״ל.
מ. ב: מפסח.
נ. ב: חוץ.
ס. ב: נבלתו יחלקו, והנכון כבדפוס. והמחלוקת היא בפסחים ריש פרק אלו דברים (סה, ב).
ע. ב: היא. חומרא הוא דמחייב ליה בפסח, ועוד שאין השבת נדחה בכך (בהבאתו מחוץ לתחום ובחתיכת יבלתו) שהרי רק משום שבות הן אסורים ואין כאן מלאכה דאורייתא שתאמר שהשבת נדחה בכך. ובזה מיישב רבינו קושייתו הנ״ל דשבת ופסח שניהם חמורים, ומה קל וחומר שייך בזה, אבל לפי המבואר ניחא דמהזאה קדייק שהיא אינה אלא שבות, ור״א לחומרא דמחייב ליה בפסח ולר״ע הוי קולא דפטר ליה מפסח ועיין בהערת הגרא״ז. וע״ע בעבודת עבודה.
פ. ב: לכולה, והוא טעות המעתיק. לקולא, דפטר ליה מפסח.
צ. ב: לחומרא ולא פרכינן. ולשון הדפוס ניחא. ויש לקיים גם גרסת כ״י ב: ואי אמרת לחומרא פרכינן, ולא פרכינן לקולא וכו׳.
ק. ב: גמריה איעקר ליה. איעקר, כגרסת כ״י גמרא (עיין ד״ס). בגמרא: ואייקר.
ר. ב: סבור.
ש. ב: שהזאה.
ת. ב: שיחזור בו.
א. ב: הזאה.
ב. ב: הזאה.
ג. ב: בהזאה שאינה דוחה שבת, ונכון הוא.
ד. ה: הוא הדין.
ה. מעתה ב: ליתא.
ו. ב: בפירושו.
1. הגהת הגרא״ז: קולא הוא.
2. הגהת הגרא״ז: דבריו צריכין ביאור ונראה דכונתו דמה שאנו מחדשין דלא כמו הסברא הפשוטה אף שאנו מבטלין פסח נקרא קולא ולהיפך נקרא חומרא היינו כמו דחומרא גם מספק מחמירין בן ה״נ מעצמנו בלא למודים צריך להחמיר ולעשות פסח.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וכלל הוא שכל היכא דאיכא קולא וחומרא, לקולא לא פרכינן [וכל מקום שיש מקום להקל ולהחמיר, להקל אין אנו דנים]? והא [והרי] הזאה של מי חטאת על טמא מת, לשם אכילת קרבן פסח, דפליגי [שנחלקו בכך] ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא, האם מזים על הטמא אף בשבת, שר׳ אליעזר סבר לחומרא [סבור להחמיר] וקא מחייב ליה לגברא [והוא מחייב את האיש] להיטהר ולהביא קרבן, ור׳ עקיבא דן לקולא ופטר [להקל ופוטר], וקא פריך [ודן] ר׳ עקיבא קל וחומר לקולא [להקל]!
Rav Pappa said to Rava: And is it so that anywhere that there is an option to employ an a fortiori inference to infer a leniency or a stringency, we do not infer the leniency? But isn’t there the case of sprinkling the purifying water of a red heifer upon one who has contracted ritual impurity through contact with a corpse, in order to thereby obligate him in the sacrificing and eating of the Paschal offering? As Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree with regard to whether it is permitted to do this on Shabbat, each of them employing an a fortiori inference to support his opinion. As Rabbi Eliezer holds that a stringency should be inferred and he thereby deems the man obligated to purify himself and bring a Paschal offering, even if he can purify himself only on Shabbat, and Rabbi Akiva infers a leniency and exempts him from the obligation to bring the offering. And clearly, contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva infers a leniency.
הכל
(8) דִּתְנַן הֵשִׁיב ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אוֹ חִילּוּף וּמָה הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינָהּ דּוֹחָה הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁהִיא דְּאוֹרָיְיתָא לֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן .
This is as we learned in a mishna (see Pesaḥim 65b) that Rabbi Eliezer reasoned: If slaughter, which is generally prohibited on Shabbat by Torah law, is permitted for the sake of sacrificing the Paschal offering, all the more so is it not clear that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited on Shabbat merely due to a rabbinic decree, should override Shabbat? Rabbi Akiva replied: Or one can reverse the claim. And if sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited merely due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited by Torah law, all the more so is it not clear that it should not override Shabbat? Contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva clearly infers a leniency instead of the stringency inferred by Rabbi Eliezer.
אלא ר׳ אליעזר שכח גמריה דהוה גמיר דהזאה אף על פי שהיא מצוה והיא משום שבות אינה דוחה את השבת. ואתא ר׳ עקיבא לאדכוריה גמריה והיינו דקאמר ליה כך אני מקובל ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת.
דתנן השיב ר״ע כו׳ – משום אתקפתיה דרישא דמילתא נקט ואייתי לה הכא ומיהו אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף דר״ע קאתי ולסיועי לרב הונא באו חילוף דידיה.
בפרש״י בד״ה דתנן השיב כו׳ משום דרישא דמלתא כו׳ עכ״ל פי׳ דבר״פ אלו דברים לא תנן הכי אלא השיב רבי עקיבא הזאה תוכיח כו׳ ובסיפא תנן א״ל ר״ע או חילוף כו׳ ואהא קאמר משום דהשיב רבי עקיבא רישא דמלתא הוא נקט ליה הכא מיהו כיון דעיקר אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף לא חש לאתויי כולה מלתא דרישא וק״ל:
דתנן [שכך שנינו], שאמר ר׳ אליעזר: אם שחיטה שהיא אסורה מן התורה בשבת, הותרה לצורך שחיטת הפסח, הזאה שלא נאסרה אלא על ידי חכמים משום שבות — אינו דין שתהא מותרת? ועל כך השיב ר׳ עקיבא: או חילוף, תהפוך את הקל וחומר ותאמר כך: ומה הזאה שהיא משום שבות (מדברי חכמים) — אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא דאורייתא [מן התורה] לא כל שכן שלא תדחה?
This is as we learned in a mishna (see Pesaḥim 65b) that Rabbi Eliezer reasoned: If slaughter, which is generally prohibited on Shabbat by Torah law, is permitted for the sake of sacrificing the Paschal offering, all the more so is it not clear that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited on Shabbat merely due to a rabbinic decree, should override Shabbat? Rabbi Akiva replied: Or one can reverse the claim. And if sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited merely due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited by Torah law, all the more so is it not clear that it should not override Shabbat? Contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva clearly infers a leniency instead of the stringency inferred by Rabbi Eliezer.
הכל
(9) הָתָם ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרֵיהּ וְאִיַּיקַּר לֵיהּ תַּלְמוּדָא וַאֲתָא ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוֹרֵיהּ וְהַיְינוּ דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין כָּךְ מְקוּבָּל אֲנִי מִמְּךָ הַזָּאָה שְׁבוּת דוְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
The Gemara answers: There, Rabbi Akiva does not employ a real a fortiori inference. Rabbi Eliezer himself taught him this halakha, which he knew as a tradition, but he had forgotten his own learning and Rabbi Akiva came to remind him of it by drawing an a fortiori inference that would cause Rabbi Eliezer to remember that which he himself had taught. The Gemara offers a support for this interpretation from the continuation of that discussion, which is recorded in a baraita: And this is what Rabbi Akiva said to him: My teacher, do not deny my contention at the time of judgement, i.e., during deliberation of this matter, as this is the tradition I received from you: Sprinkling is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat.
ערך כפר
כפר – א(עבודה זרה מו: פסחים סט.) א״ר אליעזר אל תכפרני בשעת הדין פירוש אל תחשדני בכופר על מה שלימדתני אתה לימדתני הזאה שבות ואינו דוחה את השבת פ״א אי אתה יכול להכזיבני בשעה שאני דן לפניך דהזאה אינו דוחה את השבת שכך מקובל אני ממך. (בבא בתרא קנד) א״ר זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו (מועד קטן יח) אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה. פירוש כפרת באמונה דאמרת לא מסתייעא צלותא כלום הואיל דלא מיזדמנא לי דעד השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מלתא אמר אי לא מינסבא או היא תמות מקמאי דלא אחזי כד מינסבא לאחר ומצער בה או איהו עצמו ימות מקמי דתינסבא איהו לאידך ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא (בבא קמא קה) נתן לו את הקרן אין משלמין חומש על שבועת כפירת שעבוד קרקעות. פי׳ כגון שאין גזילה קיימת וכיון שהניח קרקע ובא הנגזל לטרפו להפרע דמי גזלה שגזלו אביו ודחה היורש וכפר ונשבע בה נמצאת שבועתו שכפר שנשבע על הקרקע שהניח מורישו (בבא מציעא ד) מה לצד השוה שבהם שכן לא הוחזק כפרן שנא׳ לא יקום עד אחד באיש וגו׳ וכן אם כפר והודה לא הוחזק כפרן. פירוש אם כפר הלוה והעיד עליו עד אחד לא הוחזק כפרן. כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כשם שאם יטעון לחברו שדה לי בידך והלה כופר במקצתה אין חייב עליה שבועה בכפירתו כך הטוען על חברו בשעבוד קרקעות והלה כופר במקצת אין חייב בשבועה על כפירתו. (בבא מציעא לו) כפירת ממון אשם פי׳ אם כפר ממון ונשבע עליו לשקר חייב להביא אשם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳. ואת אשמו יביא לה׳ אין שם כפירת ממון אלא ביטוי שפתים כלומר נשבע לשקר על דבר שאין בה הנאת ממון חייב חטאת. כדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו׳. והביא את אשמו וגו׳. (א״ב תרגום פן אשבע וכחשתי דלמא אשבע ואכפר).
א. [ליעגען.]
התם – ההוא או חילוף דר״ע לא סלקא אדעתא דר״ע למדייניה ולמימר לא תדחייה שחיטה את השבת אלא משום דר״ע היה מקובל ובא מר״א עצמו שהיה רבו שהזאה אינה דוחה שבת.
ואייקר ליה תלמודא – דר״א נשתכח הימנו הלכה ובעי למידן מק״ו הזאה משחיטה דדחייא ואתי ר״ע לאדכוריה גמריה ואמרה למילתא בלשון או חילוף ודאין ק״ו שחיטה מהזאה דלא תדחה אע״פ שאי אפשר דהא ודאי שחיטה דחייא דכתיב במועדו ואפילו בשבת אלא כי היכי דניתיב לר״א לליביה למימר כיון דקא יליף האי שחיטה מהזאה דלא תדחה ודאי פשיטא ליה בהזאה דלא דחייא ומיהו לא איסתייעא מילתיה ולא אידכר אלא הכי אהדר ליה עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו ואפי׳ בשבת אמר לו ר״ע הבא לי מועד לאלו להזאה ולהבאתו מחוץ לתחום כמועד לשחיטה. ונימא ליה מימר כך מקובלני ממך הזאה אינה דוחה לאו אורח ארעא דכסיפא ליה מילתא לומר ששכח תלמודו.
והיינו דקאמר ליה אל תכפירני בשעת הדין – כשאמר לו ר״ע הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כעס ר״א ואמר לו עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך ואמר לו ר״ע אל תכפירני בשעת דין זה שאנו חלוקין ודנין זה כנגד זה אל תכחד דבריך ראשונים וזכור מה שלמדתני הזאה שבות כו׳ אלמא מיניה גמר ליה.
ומשיבים: התם [שם] לא התכוון ר׳ עקיבא ללמוד להקל על ידי אותו קל וחומר, אלא ר׳ אליעזר הוא גמריה [שלימד אותו] הלכה זו ואייקר ליה תלמודא [ונשתכח לו תלמודו], ואתא [ובא] ר׳ עקיבא לאדכוריה [להזכירו] בדרך של משא ומתן, שלא רצה לומר לו במפורש ששכח. ומעירים: והיינו דאמר ליה [וזהו שאמר לו] בסוף אותו דיון: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובל אני ממך: הזאה שבות היא, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.
The Gemara answers: There, Rabbi Akiva does not employ a real a fortiori inference. Rabbi Eliezer himself taught him this halakha, which he knew as a tradition, but he had forgotten his own learning and Rabbi Akiva came to remind him of it by drawing an a fortiori inference that would cause Rabbi Eliezer to remember that which he himself had taught. The Gemara offers a support for this interpretation from the continuation of that discussion, which is recorded in a baraita: And this is what Rabbi Akiva said to him: My teacher, do not deny my contention at the time of judgement, i.e., during deliberation of this matter, as this is the tradition I received from you: Sprinkling is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat.
הכל
(10) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים מַהוּ לִמְנָחוֹת היֵשׁ שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד אוֹ אֵין שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד.
§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of one who bows to a stalk of wheat, what is the halakha with regard to using it for meal-offerings? Does the wheat lose its forbidden status after it is ground into flour, or not? Does a change in the form of a worshipped object revoke its forbidden status, or does a change in the form of a worshipped object not revoke its forbidden status?
בעא רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחא מהו למנחות יש שנוי בנעבד כמו שיש שנוי באתנן דאמרינן הן ולא שנוייהן אי לא.
המשתחוה לקמת חטים מה הן למנחות – להדיוט מישרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמיבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי.
או אין שינוי בנעבד – ואסיר דלא מהני ליה שינוי. אית דגרס המשתחוה לחטין קמחן מהו למנחות וא״א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט אפילו למאן דבעי תפיסת ידי אדם בתלוש דהא איכא תפיסה טובא קצירה ועימור ודישה וכ״ש לגבוה דאסור וכיון דנעשה עבודת כוכבים תו מאי מהני להו שינוי לא מיבעיא עבודת כוכבים דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה כן וכל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא.
יש שינוי בנעבד כו׳ – תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (ב״ק דף סה:) הם ולא שינוייהם וי״ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע״ג שנשתנה.
בעי רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחן מהו למנחות – כך כתוב בגמרות אבל המורה גריס המשתחוה לקמה חיטיה מהן למנחות ומוקים טעמא דבעיא משום מחובר דבהדיוט שרי ואמר אית דגרסי המשתחוה לחטים קמחן מהו למנחות ואי איפשר לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט וכל שכן לגבוה וכיון דנעשו עבודה זרה תו לא מהני להו שינוי. ונראה לי דגירסת הספרים עיקר דאילו להדיוט כיון דנטחנו נתבטלו מדין עבודה זרה דהוו להו עבודה זרה ששיברה גוי וביטלה מותרת ולגבי גבוה מיבעיא לן אי מהני שינוי להתירן אי לא.
המשתחוה לחיטים קמחן מהו למנחות – פירוש: כגון שטחנן גוי והותרו להדיוט דאילו טחנן ישראל אסורין אף להדיוט.
המשתחוה לקמה – פירוש שזרעה ולבסוף עבדה דשריא להדיוט אליבא דרבנן אי נמי לרבי יוסי וכגון דלית בה תוספת למאי דסביר׳ לן השתא חטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסירי להדיוט פשיטא דאין שינוי דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל במחובר דשרי להדיוט ואסירה לגבוה בלחוד משום דמאיס מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר אסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתיה בעיניה או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיו׳ מדמינן ליה ואין שינוי הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו׳ כלומר החטי׳ ועשאן קמח הוי שינוי אבל עובר שנולד לא הוי שינוי ואיכא דקשיא ליה דהא לב״ה גבי אתנן דשרו ולדותיהם ואסרי שנוייהם מכלל דעובר שנולד חשיב שנוי טפי ואף על גב דב״ה שרו שנוייהם גם כן התם מדרשא דקרא הוא. ויש לומר דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דכתיב שניהם למיעוטא וכתיב גם לב״ש לרבויא משמע להו דשנוייהם הוי טפי בכלל הם ודרשי הם ולא ולדותיהם ודרשו גם לרבות שנוי הם שהוא יותר בכללם ואף על גב דקמח הוי שינוי טפי גזירת הכתוב הוא ומיהו ב״ה לית להו שום רבויא ודרשי תרי מיעוטי הם ולא ולדותיהם ולא שנוייהם דכי כתיב שניהם הני תרי ממעטי כחדא ואמרינן התם גם לב״ה קשיא.
המשתחוה לקמה למנחות יש שנוי או לא – וא״ת מאי קא מבע״ל פשיטא דיש שנוי דמחובר לגבוה מנא לן מאתנן מה התם שנוי מותר אף ה״נ שינויו מותר. י״ל דק״ו גופי׳ לאו מאתנן גמרי לנעבד אלא הכי קאמרינן ומה אתנן הקל שאינו אסור להדיוט עשה בו לגבוה מחובר כתלוש נעבד החמור אינו דין שנעשה בו לגבוה מחובר כתלוש. הלכך ליכא למימר בי׳ דיו. דמחובר מתלוש אתי. ותלוש אפי׳ שנויו אסור ולא ילפינן מאתנן זונה אלא גלויי מילתא בעלמא דלהוי מחובר כתלוש. ומ״מ מספקא לי׳ לרמי בר חמי אי יש שנוי או אין שנוי דכיון דמ״מ מאתנן ילפי׳ אסורא לנעבד דילמא לא מחמרינן בי׳ טפי מבאתנן ושנויו מותר כאתנן אע״ג דליכא למימר דיו:
א בעי [שאל] רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו לעשות מהן מנחות? האם נאמר שכיון שהקמה הפכה אחר כך להיות לחיטה יש שינוי בנעבד, וכיון שנשתנה הדבר מברייתו בטל ממנו איסור נעבד, או אין שינוי בנעבד, שכיון שנעבד נאסר, הרי גם לאחר ששינוהו עדיין איסורו חל עליו?
§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of one who bows to a stalk of wheat, what is the halakha with regard to using it for meal-offerings? Does the wheat lose its forbidden status after it is ground into flour, or not? Does a change in the form of a worshipped object revoke its forbidden status, or does a change in the form of a worshipped object not revoke its forbidden status?
הכל
(11) אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן ת״ש תָּא שְׁמַע כׇּל והָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים וְתָנֵי עֲלַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.
Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: Come and hear a resolution from that which is taught in a mishna (Temura 30b): The principle is that concerning all items that are forbidden with regard to sacrificing them the altar, their offspring, i.e., whatever products are derived from them, are permitted. And it is taught with regard to this mishna: Rabbi Eliezer deems the offspring forbidden.
ת״ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר׳ אליעזר אוסר. ואמר רב נחמן מחלוקת ר׳ אליעזר ותנא דמתני׳ בנרבעו ולבסוף עיברו. אבל עיברו והוקדשו ולבסוף נרבעו אסור׳. והני חיטי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמו דהא הוקדשו החטים ואחרי כן טחנן.
כל האסורין – כגון מוקצה ונעבד.
ור״א אוסר – וקס״ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפלגי דת״ק סבר יש שינוי בנעבד הלכך ולדותיהן מותרין דמעיקרא עובר והשתא בהמה ור״א סבר אין שינוי בנעבד אלמא פלוגתא היא.
כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין – משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה (ב״ק דף צג:) למאן דאית ליה שינוי קונה תנן גזל רחל וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח.
אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ששנינו: כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרים, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ר׳ אליעזר אוסר. ולכאורה מחלוקת זו היא בענין שינוי, האם אומרים שהעובר לאחר שנולד נשתנה ממה שהיה ומותר, או שהוא עומד באיסורו.
Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: Come and hear a resolution from that which is taught in a mishna (Temura 30b): The principle is that concerning all items that are forbidden with regard to sacrificing them the altar, their offspring, i.e., whatever products are derived from them, are permitted. And it is taught with regard to this mishna: Rabbi Eliezer deems the offspring forbidden.
הכל
(12) וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ
The Gemara asks: But wasn’t it stated with regard to this dispute that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant.
ה״ג: ולאו מי אתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו וכדמפרש בתמורה בפ׳ כל האסורין דת״ק סבר זה וזה גורם מותר ורבי אליעזר סבר זה וזה גורם אסור.
ודוחים: ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר על כך], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו ביחס לוולדות הנאסרים לגבי מזבח, היא כגון שנרבעו הבהמות ונאסרו ולבסוף לאחר מכן עיברו,
The Gemara asks: But wasn’t it stated with regard to this dispute that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.